נגב טכנולוגיות לתעשייה ושינוע (1993) בע"מ נ' נירוסטה בע"מ ואח'

החלטה

המבקשים הגישו התנגדות לביצוע תובענה לסכום קצוב בסך 46,361 ₪, שעניינה תשלום בגין מוצרים שהזמינה המבקשת 1, כנטען בתביעה, מאת המשיבה בהתאם להסכם התקשרות בחתימת המבקשת 1 ובערבות המבקש 2 (להלן: "המבקש").

נטען בכתב התביעה כי המבקשת 1 מסרה למשיבה המחאה לכיסוי חלקי של החוב, אשר חוללה עקב הוראה שניתנה לביטולה.

טענות הצדדים:

בתצהיר התומך בבקשה נטען כי כתב התביעה איננו מנוסח כדין, כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתביעה וכי כתב התביעה איננו מפורט דיו.

כן נטען בתצהיר כי המבקש אמנם משמש בעל מניות במבקשת 1, אך איננו ערב לחובותיה, שכן החתימה על גבי ההסכם נשוא התביעה מזוייפת. המבקש הצהיר כי מעולם לא חתם על ההסכם עם המשיבה ולא על ערבות אישית מטעמו. כמו כן, המבקש הכחיש את הכמויות, המחירים והכרטסת שצירפה המשיבה לתביעה והצהיר כי המבקשים לא קיבלו את הסחורה המצויינת בתביעה. אמנם המבקשת 1 קיבלה מהמשיבה חומרים, אך לא כפי שפורט בתביעה וההמחאה שמשכה בוטלה בהתאם. המבקשת 1 שילמה במזומן עבור כל הסחורה שסופקה.

בדיון שנערך בפני נחקר המבקש על תצהירו.

המבקש הצהיר כי החוב לא שולם, מאחר ולמבקשת 1 אין כסף. המבקש אף הצהיר כי הוא לא מילא את הפרטים בהסכם נשוא התביעה. המבקש הכחיש כי חתימתו מצויה על גבי המסמך שהוצג בפניו וסומן מש/1.

בסיום הדיון ובהמלצת בית המשפט ביקשו הצדדים שהות על מנת לבחון האפשרות להגיע להסדר ביניהם. ביום 9.5.11 הודיע ב"כ המשיבה כי הצדדים לא הגיעו להסדר ביניהם.

ב"כ המבקש טען בסיכומיו כי המבקש איננו חתום על גבי ההסכם נשוא התביעה, אשר איננו נושא כותרת "ערבות אישית" וכי לבית המשפט לא הוגש ההסכם המקורי. שאלת חתימת המבקש על גבי מש/1 אין בה כדי להשליך על שאלת החתימה על גבי ההסכם נשוא התביעה. המשיבה אף לא הצליחה להפריך את טענת המבקשים לגבי הטענה לתשלום עבור הסחורה.

ב"כ המשיבה התנגד לכל הרחבת חזית שעלתה בסיכומי ב"כ המבקשים וטען כי מדובר בהגנת בדים. המבקשים לא פרטו איזו סחורה לא סופקה, הגם שהחשבוניות צורפו לכתב התביעה. המבקש אישר כי החוב לא נפרע נוכח קשיים כלכליים, כאשר טענה זו מנוגדת לנטען בתצהיר. המבקש הכחיש את חתימתו על גבי מש/1, שעה שמדובר בחתימתו על גבי התצהיר התומך בהתנגדותו, ומכאן יש ללמוד כי מדובר בהגנת בדים.

ב. דיון:

עיינתי בטענות הצדדים ולהלן החלטתי:

ראשית יצוין כי במהלך הדיון שנערך בפני לא עמד ב"כ המבקשים על הטענה לענין הסמכות המקומית, ומכל מקום, לא היה מקום לקבלה, שכן לו סבורים היו המבקשים כי הסמכות המקומית לדון בתביעה מסורה לבית משפט אחר, היה עליהם להגיש התנגדותם ללשכת ההוצל"פ הסמוכה לאותו בית משפט (ראה תקנה 109 ב' (ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם- 1979).

7.לגופו של ענין, בתצהיר הכחישה המבקשת 1 את קבלת הסחורות המצוינות בתביעה ואף טענה כי שילמה במזומן לשליח של המשיבה עבור כל סחורה שסופקה לה.

בחקירה שנערכה בפני קרסה למעשה טענה זו, שכן המבקש הצהיר:

"הסיבה שאני לא משלם את החוב כי לחברה אין כסף יותר והיא קרסה ונשארו לה חובות... פשוט אין לי כסף לשלם לחובות " (ראה עמוד 1 לפרוטוקול).

לפיכך, לא מצאתי כי בפי המבקשת 1 הגנה מפני התביעה. שעה שנטען להעדר יכולת כלכלית לשלם את החוב, יש לדחות את ההתנגדות מטעם המבקשת 1.

באשר למבקש 2, המבקש טען בתצהירו כי לא חתם על ההסכם נשוא התביעה המגלם לכאורה ערבות אישית שלו לחובות המבקשת 1 כלפי המשיבה. בחקירה שנערכה בפני הכחיש המבקש את חתימתו על גבי מש/1, כשהובהר לאחר מכן כי מדובר בחתימה המצויה על גבי תצהיר המבקש.

מחד גיסא, לא חזר בו המבקש בחקירתו מטענתו כי לא חתם באופן אישי על ההסכם נשוא התביעה, מאידך גיסא, המבקש הכחיש אף את החתימה שהתבררה כחתימתו על התצהיר ואף סתר בחקירתו את הגרסה שנתן בתצהירו ביחס לחובה של המבקשת 1 כלפי המשיבה.